פסק-דין בתיק ע"א 256/08

1.       ערעור על פסק דינה של כב' המפקחת על רישום המקרקעין בעכו ( הגב' עידית וינברגר) מתאריך 27.6.2007 בתיק מס' 101/06.

2.       המערערים והמשיבים מתגוררים בבית המשותף, הבנוי במקרקעין הידועים כחלקה 144 בגוש 11535, וכתובתו ברח' אילון 12 בקרית ביאליק.

          הבית המשותף כולל ארבע דירות קוטג', הבנויות זו לצד זו. המשיבים הם בעלים של הדירה אשר בקצה הבניין, והמערערת מס' 1 היא הבעלים של הדירה הסמוכה לדירת המשיבים. לכל אחת מהדירות צמודה קרקע, ושטח ההצמדה מוקף בגדר. לכל אחת מהדירות צמוד משטח לחניית מכונית פרטית, והחניה סגורה בשער. השער המשמש את החניה הצמודה לדירה שבבעלות המערערת מס' 1 מורכב משתי כנפיים, הנפתחות לעבר המדרכה הציבורית, ובעת שהשער פתוח, נחסם המעבר במדרכה. לעומת זאת, השער המשמש את החניה של המשיבים הוא שער הנע על מסילה, המותקנת לאורך גדר הבית (דהיינו - "שער הזזה", על משקל "דלת הזזה").

          בקרקע הצמודה לדירת המשיבים גדלה צמחיה, ולאורך הגדר המקיפה את הקרקע הצמודה לדירת המשיבים הותקנו סורגים, ועליהם הותקנו לוחות אטומים מחומר פלסטי. הלוחות האטומים הותקנו אף על חלקו העליון של שער החניה המשמש את המשיבים.

3.       בתביעה שהגישו המערערים לכב' המפקחת, טענו המערערים, כי הצמחיה הצומחת בקרקע הצמודה לדירת המשיבים, כמו גם הלוחות האטומים שהותקו על הגדר ועל חלקו העליון של שער החניה, גורמים להסתרת שדה הראיה שלהם בעת שהם יוצאים עם מכוניתם מהחניה שלהם, והדבר מהווה מפגע בטיחותי.

          על כן, המערערים עתרו לכך שיינתן צו, המחייב את המשיבים לגזום את הצמחיה ולהגביל את גובהה, וכן להסיר את הלוחות האטומים שהותקנו לאורך הגדר ובחלקו העליון של שער החניה.

4.       למערער אין זכויות בדירה בבית המשותף, ועל כן לא היה זכאי להגיש תביעה נגד המשיבים בפני כב' המפקחת. ואולם, לעניין זה אין נפקות, שכן טענותיו של המערער זהות לטענות המערערת, והמערערת היא בעלת הזכויות בדירה, ויש לברר את ערעורה.

5.       כב' המפקחת דחתה את טענות המערערים, ובין היתר התייחסה לטענות המערערים, כי קיים מעשה בית דין, המחייב את המשיבים לגזום את הצמחיה ולהסיר את לוחות הפלסטיק, מה עוד שעליהם לעשות זאת מכוח דיני המקרקעין ומשום שהדבר מהווה מפגע בטיחותי. לטענת המערערים, בקשתם היא בקשת פשוטה וצנועה, ולא ייגרע דבר מזכויותיהם של המשיבים אם הם יחוייבו לבצעה, במיוחד כאשר יהיה בדבר משום הסרת סיכון בטיחותי.

6.       טענת המערערים למעשה בית דין שנעשה בין הצדדים, מכוונת למעשה להתדיינות משנת 1991. באותו עניין הגישה נציגות הבית המשותף תביעה נגד המשיבים. בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים לאותה התדיינות, כי המשיבים ינמיכו ב- 40 ס"מ את גובהה של הגדר הבנויה, המפרידה בין הקרקע הצמודה לדירתם והקרקע הצמודה לדירת המערערת, וכן הוסכם שמעל לגדר יותקנו סורגים. עוד הוסכם באותו הסכם פשרה, כי "הקטע של דלתות החניה של בית אור בחלקו העליון יבוצע כך שלא יחסום את הראיה של המכוניות על הכביש".

          לטענת המערערים, הצמחיה שצמחה בקרקע הצמודה לדירת המשיבים עלתה אל מעבר לגובהה של הגדר שהונמכה, והיא מסתירה עתה את שדה הראיה. כמו כן, לוחות הפלסטיק האטומים, וחלקו העליון של שער החניה, מסתירים למערערים את שדה הראיה בשעה הם יוצאים במכוניתם מהחניה הצמודה לדירתם.

7.       מהחומר שלפני עולה, כי אין זו הפעם הראשונה שהצדדים מתדיינים באותו עניין ממש. עוד בשנת 1996 הגישו המערערים תביעה נגד המשיבים בעניין זה, והתביעה התבררה בפני כב' המפקחת על רישום המקרקעין, הגב' צפורה פיגנבוים, אשר ביקרה בבית המשותף בו מתגוררים הצדדים. במהלך ביקורה במקום, בחנה כב' המפקחת פיגנבוים את הסיכון הבטיחותי עליו מצביעים המערערים, בכך שנהגה במכוניתה שלה ביציאה מהחניה של המערערים, הן בנסיעה לפנים והן בנסיעה לאחור. בפסק הדין, שניתן בתאריך 30.4.1997, קבעה כב' המפקחת פיגנבוים, כדברים הבאים:

"אודה ולא אכחד כי ביציאה מהחניה של [המערער] ישנה מידה של סיכון בטיחותי. אולם [המערער] הוא שצריך להפחית את הסיכון הבטיחותי הטבוע במיקום החניה שלו, למשל ע"י התקנת מראה פנורמית מול החניה שתרחיב את שדה הראיה, או ע"י הכוונה של אחר בעת יציאה מהחניה או כל אמצעי אחר שיפחית את הסיכון הרובץ לפתחה של החניה שלו. אולם חוק המקרקעין אינו מקנה ל[מערער] זכות לכפות על [המשיב] מעשים ו/או מחדלים לפתרון בעית הסיכון הבטיחותי שבחניה האמורה.

  יתרה מכך, חניות הממוקמות בתוך מוסכים בנויים או בתוך "מכלאות" שקירותיהם גדר חיה גבוהה הן חזון נפרץ, אפילו רצוי במקומותינו, באשר הם מגינים על כלי הרכב מפני פריצה וגניבה. מכל מקום, לא על [המשיב] מוטלת חובת התאמת דירתו שלו - על מתקניה וצמחיה - לצרכי [המערער]."

          כב' המפקחת פיגנבוים הוסיפה וקבעה בפסק הדין, כי השימוש שעושים המשיבים בדירתם, ובקרקע הצמודה לה, בכל הקשור עם הגדר החיה שבחצרם, הוא שימוש סביר, שאינו נוגד את הוראות חוק המקרקעין. על כן, בסופו של דבר, תביעת המערערים באותו עניין נדחתה, וללא חיוב בהוצאות.

8.       ההתדיינות מושא הערעור שבפני, נפתחה בשנת 2006, והתבררה בפני כב' המפקחת עידית וינברגר. גם כב' המפקחת וינברגר יצאה לביקור במקום, ולצד צטוט מפסק דינה של כב' המפקחת פיגנבוים, קבעה כב' המפקחת וינברגר כדברים הבאים:

".... בביקורי במקום התרשמתי, כי אותם סורגי פלסטיק המותקנים על הגדר ההיקפית בגינת ה[משיבים], ועל גבי שער הכניסה לחניית ה[משיבים], אף אינם יוצרים סיכון בטיחותי.  אדם היוצא מחניית ה[מערערים], כשהוא ישוב בתוך מכוניתו, שדה הראיה שלו ממילא מוגבל, בשל מבנהו של הבית ומיקומן של החניות, ולא בשל חלקו העליון של שער חנייתם של הנתבעים, שכן גם אם יתאפשר לו להביט דרך הסורגים הנמצאים בחלקו העליון של השער, לא יכלול שדה הראיה שלו את הכביש, אלא את חלל הרום מעליו, וזאת בשל הנקודה הנמוכה בה הוא יושב."

          בכל הנוגע לצמחיה קבעה כב' המפקחת וינברגר, כי בביקורה התרשמה שהצמחיה הגדלה בקרקע הצמודה לדירת המשיבים אינה גורמת כל הפרעה או פגיעה למשיבים, ובסופו של דבר נדחתה התביעה תוך שהמערערים חויבו לשלם למשיבים הוצאות בסך 2,000 ש"ח.

9.       לאחר ששקלתי טענות הצדדים, הן בהודעת הערעור, הן בעיקרי הטיעון (שהוגשו מטעם המערערים בלבד) והן בטיעון בעל פה במהלך הדיון שהתקיים לפני, הנני סבור שאין כל מקום להתערב בהחלטת כב' המפקחת וינברגר.

          ראשית לכל, מוצא אני מקום להדגיש את העובדה, כי כב' המפקחת וינברגר לא חסכה טרחה מעצמה, ויצאה לבדוק את המקום, ואת הממצאים העובדתיים בפסק הדין בססה על התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית מביקורה במקום. הלכה פסוקה וידועה היא, שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ונראה כי לדברים אלה משקל משמעותי הרבה יותר, מכוח "קל וחומר", כאשר הממצאים העובדתיים נקבעו על סמך התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית, אשר ביקרה בזירת המחלוקת והתרשמה ממנה במו עיניה.